רוֹזה לוקסמבורג, נולדה
בתחילת מרץ 1871 בעיירה זמושץ' בפולין, למשפחה יהודית משכילה. אמה הייתה משכילה,
ואביה היה סוחר עצים. השפות שדוברו בביתה היו גרמנית ופולנית, ורוזה הצעירה למדה
גם רוסית. בביתה נקראה ספרות יפה, ונערכו דיונים על ענייני העולם והשעה.
משפחתה עברה לוורשה, בהיותה
בת 5, אז פיתחה מחלה ב-ירכיה אשר גרמה לה לצליעה קשה כל ימי חייה.
בשנת 1887 סיימה את בית
הספר התיכון, ובשלב זה כבר החלה להיות מעורבת בתנועות מהפכניות. כעבור שנתיים
נאלצה להימלט לשווייץ על מנת להימנע ממאסר.
רוזה למדה באוניברסיטת
ציריך, וקיבלה תואר דוקטור במדע המדינה. בציריך פגשה את המהפכן לאו יוגיכס (Leo Jogiches), והתפתחה ביניהם מערכת יחסים אישית
ואינטלקטואלית, שהייתה בעלת השפעה על חייה. השניים התנגדו ללאומנות של המפלגה
הסוציאליסטית הפולנית PPS, וייסדו ביחד בשנת 1893
את העיתון "מטרת הפועלים". היא הביעה בעיתון את דעתה לגבי המהפכה בפולין
וטענה שהיא אפשרית רק אם תתחולל מהפכה כזו גם בארצות השכנות: גרמניה, אוסטריה
ורוסיה. כי המאבק בקפיטליזם חשוב יותר מן המאבק הפולני לעצמאות לאומית. בניגוד
ל-לנין, היא שללה את הזכות להגדרה עצמית של הלאומים.
בשנת 1897, נישאה
לסוציאליסט הגרמני גוסטב ליבק, על מנת להשיג אזרחות גרמנית, ולפעול במסגרת המפלגה
הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. נישואים אלו היו למטרה זו בלבד, השניים לא קיימו חיי
משפחה בפועל.
רוזה הייתה מהפכנית יהודייה
פולנייה-גרמנייה, ותיאורטיקנית מרקסיסטית פמיניסטית. נרצחה בידי אנשי פרייקור (שם
כולל למספר מיליציות "הגדודים החופשיים" בעלות צביון ימני קיצוני, שפעלו
בגרמניה, פולין ובמדינות הבלטיות לאחר מלחמת העולם הראשונה) לאחר כישלון מרד
הספרטקיסטית, מרד קומוניסטי בהנהגתה. מתה באמצע ינואר 1919.
בשנת 2016 מלאו 97 שנה
להירצחה של המהפכנית רוזה לוקסמבורג.
בכל מקום בו היא חיה - בפולין
בה נולדה, שווייץ בה גלתה, גרמניה בה חיה, פעלה ונרצחה היא התמידה בפעילותה
המהפכנית.
היא שלטה בשפות: פולנית,
יידיש, רוסית, גרמנית וצרפתית.
רוזה עסקה במגוון עבודות:
בהוראה, בעיתונות ובתרגום.
הוגת דעות מהפכנית
בשנת 1903, הייתה מראשי
הדוברים בוויכוח שבין אדוארד ברנשטיין ואוגוסט בבל על נושא
ה"רוויזיוניזם". ברקע הדברים היה ניצחון אלקטורלי של המפלגה
הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית שהעניק לה כ-3 מיליוני קולות ו-81 מושבים ברייכסטאג.
ברנשטיין ואנשי קבוצתו הרוויזיוניסטים, ראו בכך הזדמנות לקחת חלק בשלטון ולקבל
משרות המגיעות להם מכוח ההישג בבחירות, כגון: סגנות נשיאות הבית. אוגוסט בבל
ורוזה, ועמה קרל ליבקנכט ראו בכך שיתוף פעולה עם הגורמים הבורגניים שאותם הם רוצים
לחסל, ובגידה במשנתו של קרל מרקס.
רוזה לוקסמבורג האמינה
במהפכה, ולא בהשתלבות שקטה במשטר, אשר לדעתה, תחניק את הגורמים המהפכניים במעמד
הפועלים.
לאחר שפרצה מהפכת 1905
ברוסיה היא שבה לוורשה והשתתפה בהתקוממות שפרצה בפולין. היא נעצרה, ולאחר ששוחררה
מהכלא הוטל עליה צו ריתוק בפינלנד.
משנת 1906, חיה רוזה
בגרמניה ופעלה במסגרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. לצידו של קרל ליבקנכט היא התנגדה
למלחמת העולם הראשונה.
לאחר שסולקה מהמפלגה
הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית בשל התנגדותה הנחרצת למלחמה, היא נמנתה עם מייסדי הליגה
הספרטקיסטית ממנה מאוחר יותר צמחה המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. היא ניסחה את מצעה
ועמדה בראש הביטאון של - הדגל האדום.
בפברואר 1914, בבית המשפט
בפרנקפורט, היא הצהירה - "המלחמות הן תופעה ריאקציונית וברברית, בלתי מוסרית
בעליל והיא נוגדת את האינטרסים של העם". שנה לאחר מכן, ב-פברואר 1915 היא
נעצרה.
בפברואר 1916, היא שוחררה
מהמעצר, אך נעצרה שוב ביולי אותה שנה.
כאמור, היא התנגדה למלחמת
העולם הראשונה, וחזתה את התמוטטות גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. עם פרוץ
המלחמה, ייסדה ביחד עם ליבקנכט את "הליגה הספרטקיסטית", בתחילה כחלק מן
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ולאחר מכן כמפלגה נפרדת. ארגון זה היה בסיס למפלגה
הקומוניסטית של גרמניה. על רקע זה נעצרה, ביחד עם ליבקנכט, ובסוף יוני 1916 נידונה
לשנתיים מאסר. בכלא המשיכה לכתוב ולהיות מעורבת בענייני השעה, והביעה תמיכה ב-לנין
ובמהפכה הבולשביקית; אם כי בקרה את דרכם בכמה עניינים.
רוזה התנגדה לאלימות כל ימי
חייה, ויצאה כנגד אלימות המהפכה הבולשביקית כנגד מתנגדיה, וזאת על בסיס מאמר שכתבה
בשנת 1911 שנקרא "אוטופיית השלום". עם זאת, היא ביקרה את הפשרנות של
הסוציאל-דמוקרטים בארצה אף יותר מאשר ביקרה את לנין.
בשנת 1917, כאשר פרצה
המהפכה ברוסיה רוזה פרסמה את החיבור "המפכה הרוסית", בו היא הביעה את
תמיכתה במהפכה ובבולשביקים; היא הוקיעה את האופורטוניזם של מנהיגי הסוציאל-דמוקרטיה
בגרמניה (אדוארד ברנשטיין ו-קרל קאוטסקי) ואת המנשביקים הרוסיים שתמכו במלחמה
האימפריאליסטית. היא ברכה את המפלגה הבולשביקית אותה הגדירה "כוח מניע",
ולזכותה ההיסטורית, היא ציינה, "יש לזקוף את העובדה שהיא נקטה בטקטיקה היחידה
שיכלה להציל את הדמוקרטיה ולקדם את המהפכה". טקטיקה זו התגלמה בסיסמא: "כל
השלטון להמוני הפועלים והאיכרים, כל השלטון לסובייטים".
לדעתה, הסוציאליזם ישים קץ
לאי-השוויון בין בני אדם, לניצול בידי אדם, לדיכוי של עם אחד בידי עם אחר; הוא
ישחרר את האישה משעבודה בידי הגבר; הסוציאליזם לא יסבול רדיפות דתיות ולא רדיפות
בגין דעות והשקפות עולם.
רוזה חשבה שקיים קשר הדוק
בין סוציאליזם ודמוקרטיה. היא גרסה: "מי שרוצה בחיזוקה של הדמוקרטיה חייב
באותה מידה לרצות בחיזוקה של התנועה הסוציאליסטית ולא בהחלשתה. מי שמוותר על המאבק
למען הסוציאליזם מוותר גם על תנועת הפועלים ועל הדמוקרטיה".
להערכתה, הרפורמיזם מוביל
לוויתור על יעד הסוציאליזם.
לדעתה, מי שמצדד ברפורמות
לגאליות ואינו נאבק על תפיסת השלטון הפוליטי והמהפכה הסוציאלית, בפועל הוא אינו
בוחר בדרך השלווה, הבטוחה יותר והאיטית יותר שמובילה למטרה - הסוציאליזם, אלא היא
מובילה למטרה שונה. בדרך זו, במקום לכונן חברה חדשה, הוא מבצע שינויים שטחיים
בחברה הישנה, אינו מחסל את העבודה השכירה, אלא הוא מגדיל או מקטין את דרגת הניצול.
במשך הזמן, רוזה לא הסתירה
את עמדתה הביקורתית כלפי הנהגת המפלגה הבולשביקית ברוסיה בשלושה עניינים: חלוקת
הקרקעות לאיכרים, מימוש עיקרון זכות ההגדרה העצמית של העמים, פיזור האסיפה המכוננת
ברוסיה. היא סברה, כי חלוקת הקרקע תגרום ליצירת שכבה של בעלי קרקעות קטנים שיגלו עוינות
לסוציאליזם ולביתורה של רוסיה; סיסמת זכות העמים להגדרה העצמית תשמש את הבורגנות
הלאומית במדינות השונות אמצעי לניהול מדיניות אנטי-מהפכנית; בבקרה את החלטתם של
הבולשביקים לפזר את האסיפה המכוננת, היא הביעה את התנגדותה לחנק הדמוקרטיה
הפוליטית בידיהם.
רוזה סברה, שהדיקטטורה
הסוציאליסטית לא צריכה להירתע מלנקוט בצעדים הדרושים כדי להגן על האינטרסים של
הרוב. אך להערכתה, השלטון הלניניסטי היה אמנם דיקטטורה, אך לא דיקטטורה של
הפרולטריון, אלא של קומץ פוליטיקאים. כלומר, דיקטטורה במובן הבורגני שלה.
רוזה צידדה "בדמוקרטיה
הרחבה ביותר והבלתי מוגבלת ביותר".
בתארה את ההשפעה השלילית
למצב של היעדר דמוקרטיה, היא כתבה: "אולם עם דיכויים של החיים הפוליטיים בכל
ארץ, הכרח הוא, שישותקו וילכו גם החיים הסובייטים. בלי בחירות כלליות, בלי חופש
העיתונות והאסיפות ללא מעצור, בלי מלחמת-דעות חופשית גוועים החיים בכל מוסד
ציבורי, הם נהפכים לחיים מדומים, והבירוקרטיה לבדה נשארת בהם כיסוד פעיל. אין מפלט
ממבוך זה. החיים הציבוריים שוקעים לאט-לאט בתרדמה וכמה תריסים של דברי מפלגה שופעי
מרץ ואידיאליזם בלי גבול שולטים ומדריכים...".
עוד הוסיפה: "חופש רק
לתומכים בממשלה, לחברים של מפלגה אחת, יהיה מספרם גדול שיהיה, איננו חופש. החופש,
הוא תמיד למי שחושב אחרת. ...החופש הפוליטי מאבד מיעילותו כאשר הוא הופך
לפריבילגיה".
קטע מתוך מכתב שכתבה רוזה
לוקסמבורג מכלאה בסוף ינואר 1917 ל-לואיזה קאוטסקי: "לוּלוּ האהובה!... כל
הכותב לי, נאנח ונאנק גם הוא. אין לי דבר מגוחך מזה. כלום אינך משיגה שענוּת הכלל
גדולה מכדי שניאנח עליה... בשעה שירעשו מוסדות עולם, מבקשת להשיג מה אירע ועל שום
מה. ואם מילאתי חובתי, שוב, שלווה אני ולבי טוב עלי. התבטלות גמורה בפני קשיי היום
אינה מובנת לי וכלל לא אוכל אותה. צאי וראי, כיצד למשל עמד גיתה בשלווה קרירה מעל
לעניינים. העלי נא על דעתך, מה הוטל עליו לעבור בחייו: את המהפכה הצרפתית הגדולה,
אשר מקרוב נראתה ודאי כמחזה היתולים עקוב מדם ונעדר תכלית לחלוטין, ואחריה החלה,
מ-1793 ועד 1815, שרשרת רציפה של מלחמות ושוב נראה העולם כבית-משוגעים אשר שוּלח
לחופשי. ובכמה שלווה, שיווי-משקל פנימי המשיך בחקירותיו על גלגולי הצמחים, בתורת
הצבעים ועל אלפי עניינים. אינני דורשת כי תפייטי כ-גיתה, אך את תפיסת-החיים שלו -
את האוניברסאליזם בהתעניינות, את ההרמוניה הפנימית יכול כל אדם לרכוש לו, או לפחות
לשאוף אליה. ואם תרצי לומר: גיתה לא היה לוחם פוליטי, הרי דעתי היא שעל אחת כמה
וכמה חייב הלוחם הפוליטי לעמוד מעל לעניינים, שאם לא כן ישקע בקטנות - אכן, משווה אני
לנגדי לוחם בעל שיעור קומה...".
רוזה האמינה במהפכה באמצעים
בלתי אלימים כמו שביתות ומרי אזרחי.
היא שוחררה מהמאסר בתחילת
נובמבר 1918, במסגרת חנינה כללית שהעניק הקאנצלר, הנסיך מקס פון באדן, בימיו
האחרונים של משטר הקייזר, בטרם הכרזתה של רפובליקת ויימאר.
בתקופה זו החלו הספרטקיסטית
בניסיון ליצור מהפכה קומוניסטית בגרמניה לפי המודל שאותו ראו ברוסיה - מדינה
שהובסה בקרב, התמוטטות בית המלוכה, ויצירת מועצות פועלים שיהפכו לגופי שלטון.
הרפובליקה הצעירה נאבקה בניסיונות אלו, שכללו הפגנות ענק של פועלים וחיילים
משוחררים.
על אף שרוזה סברה כי פעולות
אלו הן מוקדמות מדי והרפתקניות, עמדה בין מנהיגי הפועלים, והייתה נושאת נאומים מדי
יום.
נאומה האחרון ניתן בוועידת
היסוד של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית.
בתחילת ינואר 1919, פרצה
התקוממות ספרטקיסטית. היא דוכאה בפקודת הנשיא פרידריך אברט ושר ההגנה גוסטב נוסקה
הסוציאל-דמוקרטים בידי הצבא ומיליציית ה"פרייקורפס" - הגדודים החופשיים.
באמצע ינואר 1919, נתפסה
רוזה לוקסמבורג יחד עם וילהלם פיק וקרל ליבקנכט ע"י חברי ארגון הפרייקור -
ארגון ימני קיצוני של חיילים משוחררים; הם עונו ונרצחו. במשך מספר ימים לא נודע
גורלם. מאהבה לאו יוגיכס, ניסה להתריע על היעלמותה, נעצר ונרצח. מספר שבועות לאחר
מכן נמצאה גופתה צפה בנחל בלב פארק טירגארטן בברלין, שם ניצבת אנדרטה צנועה לזכרה.
ככל הנראה, נחבטה בראשה בקת של רובה, ולאחר מכן נורתה בראשה. היא קבורה בבית
הקברות המרכזי פרידריכספלדה.
בגרמניה המזרחית שהוקמה לאחר
מלחמת העולם השנייה, נחשבה רוזה לוקסמבורג לגיבורה לאומית, ועל שמה נקראה כיכר
ב-ברלין. לאחר איחוד גרמניה החליטה עיריית ברלין שלא לשנות את שם הכיכר.