סוליקה סול חגואל (1817-1834) הייתה גיבורה
יהודייה ממוצא מרוקאי שזכתה לפרסום לאחר הוצאתה להורג בעריפת ראש בהיותה בת 17,
לאחר שהואשמה בהיותה מֻרְתַדּ (מי שעזב את דת
האיסלם) למרות שלא התאסלמה כלל. מסופר עליה כי אמרה: "נולדתי כיהודייה ואמות
כיהודייה". [1.21.11.0 דב נוי, דן בן-עמוס, אלן פרנקל (עמודים 87-94), ארכיון
הסיפור העממי בישראל, 2006]
סוליקה חגואל נולדה בטנג'יר
שבמרוקו ב-1817 להוריה חיים ושמחה חגואל, להם בן בשם יששכר. אביה היה סוחר
ותלמיד חכם שעמד בראש חברותא בביתו, ובכך סייע לבתו לגבש את אמונתה היהודית ולשמור
עליה. אמה הייתה עקרת בית.
סוליקה הצעירה הייתה יפת תואר עד מאוד. "כל
כבודה בת מלך פנימה" נהג לומר לה אביה, "ככל שתמנעי לצאת מהבית אל הרחוב
כך ייטב לכולנו". ואכן סוליקה, הנערה הצנועה, קיבלה את דברי אביה באהבה
ונמנעה ככל האפשר מלצאת אל הרחוב.
באחד הימים, צרה גדולה התרחשה בבית משפחת חגואל.
אחד מבני השכנים המוסלמים שהיה מעשירי העיר, ראה במקרה את סוליקה, וגמר אומר בנפשו
שרק את הנערה הזאת יישא לאישה. אביו של הנער הגיע אל בית משפחת חגואל והודיע להם
שאם בתם סוליקה לא תתאסלם כדי שתוכל להינשא לבנו, רע ומר יהיה גורלם. פחד ובהלה
תקפו את המשפחה, עולם חשך עליהם. הם ידעו שאיומיו של המוסלמי העשיר אינם איומי
סרק, ושום דבר לא ימנע ממנו לבצע את זממו. בני המשפחה החליטו להחביא את סוליקה
בביתם של ידידים, ומיום ליום גבר פחדם מהצרה העומדת להתרחש עליהם. ואכן, לא עבר
זמן רב, וחיילי המושל הגיעו לבית חגואל, ובידם פקודת מאסר נגד בתם סוליקה. "סוליקה
ברחה מהבית", אמר האב לחיילים, "ואינני יודע היכן היא נמצאת".
החיילים, שלא האמינו לדברי האב 'הפכו' את כל הבית בחפשם אחר הנערה, ומשלא מצאו
אותה אסרו את האם שמחה כבת ערובה עד שתמצא הבת. דבר המאסר הגיע לאוזניה של סוליקה,
ידיעה שלא נתנה לה מנוח. היא ידעה על תנאי המאסר הנוראיים של היהודים שנאסרו
בפקודת המושל, ולא יכלה לתת מרגוע לנפשה על צערה וסבלה של אמה.
סוליקה החליטה להסגיר את עצמה לידי השלטון שבראשו
עמד מושל אכזרי, ובלבד שאמה תשתחרר ממאסרה. לאחר שסוליקה הסגירה את עצמה, שוחררה
האם, והנערה הובאה למשפט בפני השופטים המוסלמים.
העלילה שהעליל עליה המוסלמי העשיר הייתה, שסוליקה
קיבלה על עצמה את הדת המוסלמית והתאסלמה כדת וכדין, ולאחר מעשה זה חזרה בה ושבה אל
יהדותה. מעשה זה נחשב בעיני המוסלמים כחטא גדול, והברירה היחידה הנותרת בפני החוטא
היא, לשוב לדת האסלאם או שיוצא להורג; וזו הברירה שעמדה בפני סוליקה.
בגאווה השיבה סוליקה לשופטים: "מעולם לא
התאסלמתי, יהודייה הייתי, ויהודייה אשאר לעולם. לא המוות ואף לא העינויים ירתיעו
אותי. מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד שלא להפנות עורף לאמונת אבותיי".
דבריה התקיפים של הנערה הצעירה, הדהימו את
השופטים המוסלמים. הם לא שיערו בנפשם שהנערה תעדיף להיהרג ובלבד שלא לבגוד באמונתה.
השופטים דחו את משפטה למועד אחר וסוליקה הוחזרה אל הכלא. גם בזמן מאסרה המשיכה
סוליקה להתעקש שלא להמיר את דתה, וכן חרצו השופטים את גזר דינה - להיהרג בחרב. לשם
כך הועברה לעיר פס - מקום מושבו של המלך, שם היו מוציאים להורג את הנידונים לאחר
שהיה מאשר המלך בחתימת ידו את גזר הדין.
אחד מבני המלך שראה את הנערה, הבטיח לה עושר
וכבוד אם רק תסכים להתאסלם ולהינשא לו. "כבוד מלכים ייפול בחלקך", אמר
בן המלך דברי חנופה "לא אמנע ממך כל אשר תחפצי ואת תהפכי למלכת מרוקו".
אך סוליקה בשלה, "אין הכסף והזהב, הכבוד והשלטון יכולים להשתוות בערכם לאמונה
באלוהי האמת ובתורתו הקדושה, ושם דבר בעולם לא יפתה אותי לבגוד בעמי
ובאמונתי", השיבה סוליקה בנחישות לבן המלך.
בן המלך ראה כי דבריו נופלים על אוזניים אטומות,
על כן קרא אליו את רב העיר פס, וציווה עליו לדבר על לב הנערה שתסכים להמיר את דתה,
כדי שתוכל להינשא לו. הוא גם רמז שאם הנערה תתמיד בעקשנותה, הוא יתנקם ביהודי
מרוקו כולם.
השמועה על הנערה הנמצאת במאסר בארמון המלך ומתעקשת
שלא להמיר את דתה, התפרסמה במהירות, ובכל מקום שוחחו האנשים על גבורתה ואומץ לבה
של הנערה הצעירה.
רבה הישיש של פס הובא אל מקום מאסרה של סוליקה,
ואמר לה: "הידוע לך כי גזרות קשות מרחפות על יהודי מרוקו, ובכוחך להציל הרבה
יהודים?"
"כן", השיבה סוליקה "אף הנסיך
הודיע לי זאת. בחפץ לב הייתי מוסרת את דמי ואת חיי כדי להציל את אחיי היהודים.
אולם, לא אחטא לאלוהי, אפילו כדי להחיש ישועה למישהו. אמור נא לי כבוד הרב",
הוסיפה סוליקה ושאלה "המותר לו ליהודי לרמוס את מצוות התורה, לבגוד בעמו
ובאלוהיו כדי להביא תועלת למישהו?"
הרב הישיש היה גאה בלבו לנוכח אמונתה הזכה של בת
ישראל זו, והשיב לה: "בתי היקרה, אסתר המלכה נישאה למלך אחשוורוש, וכפי
שמסופר במגילת אסתר, ע"י כך באה ישועה גדולה לעם ישראל".
"כבוד הרב", השיבה סוליקה "אמנם
נכון הדבר שאסתר נישאה לאחשוורוש, אולם אסתר לא נדרשה לבגוד בעמה ובאלוהי ישראל.
הרי במגילת אסתר נאמר במפורש: 'לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה' ואילו
אני..." אמרה סוליקה כשהיא פורצת בבכי קורע לב "נדרשת לבגוד בעמי
ובאלוהי, הרי בן המלך דורש ממני להתאסלם. היה ולא אהיה..." קראה סוליקה
בהתרגשות "מוכנה למות על קידוש השם, ולהישאר יהודייה".
עמידתה האיתנה של הנערה הצעירה ודבריה הנרגשים,
הביאו את הרב לדמעות. הוא ברך את הנערה ויצא כלעומת שבא. גזר דינה של סוליקה נחרץ.
היא קיבלה זאת בשוויון נפש ובשלווה גמורה, והכינה את עצמה לרגע בו תקדש שם שמים
ברבים.
לפני הוצאתה להורג, שוב ניסה הנסיך לדבר על לבה.
אולם סוליקה אטמה אוזניה כדי לא לשמוע את דבריו, ודחתה אותו מעליה בשאת נפש. חמתו
של הנסיך היהיר בערה בו והוא ציווה לבצע מיד את גזר הדין.
הנערה סוליקה נגררה ע"י סוס ברחובות העיר,
כאשר הדבר המסמר והמזעזע מכול היה שסוליקה תפרה עם מחטים את שמלתה לבשרה מחשש שמא
יתגלה טפח מבשרה לעיניי הציבור. כך נגררה סוליקה עד אשר השיבה נשמתה לבורא.
סוליקה הובאה למנוחות עולמים בעיר פס ליד
קברותיהם של שני צדיקים גדולים רבי יהודה בן עטר ורבי אבנר הצרפתי.
על מצבתה נכתב: "נערה בתולה שקידשה שם שמים
ברבים ונהרגה על קידוש השם בעיר פס. זכותה תגן עלינו, אמן כן יהי רצון".
לפי היומן שפרסם רומרו, חגואל הייתה חברתה הטובה
ושכנתה של מוסלמית אדוקה בשם טאהרה דה מסודי, שטענה כי הצליחה לשכנע את חגואל
להמיר את דתה לאסלאם, דבר שנחשב למעשה צדיקות לפי האסכולה המאלכית.
לפי ישראל בן יוסף בנימין, נוסע יהודי שביקר
במרוקו באמצע המאה ה-19, חגואל הייתה נערה יפהפייה ושכניה המוסלמים אמרו כי
"זה חטא שפנינה כזאת נמצאת בחזקת היהודים, ויהיה זה פשע להותיר להם תכשיט
כזה". [ישראל יוסף בנימין, ספר מסעי ישראל, עמודים 274-275]
חגואל הובאה בפני בית משפט והצטוותה לכרוע ברך
בפני המושל המקומי, תוך התבססות על עדות בודדת וככל הנראה שקרית שהיא המירה את דתה
לאסלאם. הפאשה המקומי הבטיח לה כי אם תתאסלם היא תזכה להגנה מפני הוריה, וכן למשי,
זהב ונישואים לגבר צעיר ונאה. הפאשה גם אמר כי אם תסרב להמיר את דתה: "אני
אעמיס עלייך שלשלאות... אני אדאג שבשרך ייתלש ע"י חיות פרא, את לא תראי את
אור היום, את תמותי ברעב, ותסבלי את מלוא חומרת נקמתי ועלבוני, בכך שעוררת את זעמו
של הנביא". [4.1.4.0 מבוסס על תרגום דבריו של רומרו לאנגלית]
חגואל ענתה לפאשה: "בסבלנות רבה אשא את משקל
השלשלאות; אתן לצלעותיי להיקרע ע"י חיות פרא; אוותר לנצח על אור היום; אני
אמות מרעב; וכאשר כל רשעי החיים יתקבצו עלי בגלל פקודותיך, אני אחייך לנוכח
עלבונך, והכעס של הנביא שלך; כיוון שלא הוא, לא אתה יכולתם להתגבר על אישה חלשה!
ברור לחלוטין כי עדן לא מבשר טובות לגיור אמונתך". [4.1.4.0 מבוסס על תרגום
דבריו של רומרו לאנגלית]
בעקבות ההבטחה הזאת ציווה הפאשה להכניס את חגואל
לתא חסר חלונות ואור, ולכרוך שלשלאות סביב צווארה, ידיה ורגליה. הוריה הנואשים
ביקשו את עזרתו של סגן הקונסול הספרדי, דון חוסה ריקו. הוא אכן עשה כל שביכולתו על
מנת להציל את חגואל, אך כל מאמציו היו לשווא. הפאשה החליט לשלוח את חגואל לעיר פס,
ולתת לסולטאן להחליט על גורלה. התשלום על העברתה והוצאתה להורג הוטל על אביה,
שאוים ב-500 מלקות ברגל אם לא יציית. בסופו של דבר שולמו ההוצאות ע"י דון
חוסה ריקו, כיוון שאביה של חגואל לא יכל להרשות לעצמו מבחינה כלכלית.
לאחר ש-חגואל הגיעה לפס ניסו הסולטאן והנוגש
הראשי שלו לשכנע אותה להתאסלם, ואף החכמים היהודים המקומיים. בנו של הסולטאן,
שנדהם מיופייה של חגואל, ניסה גם הוא לשכנעה להתאסלם.
חגואל סירבה בתוקף. הסולטאן ציווה לערוף את ראשה
בכיכר ציבורית בפס. רומרו תיאר את רגשות אזרחי פס ביום ההוצאה להורג: "המוּרִים, שהפנטיות הדתית שלהם לא ניתנת לתיאור,
התכוננו בשמחה רבה לחזות באירוע המחריד... יהודי העיר... היו שרויים בצער עמוק; אך
הם לא היו יכולים לעשות דבר כדי למנוע זאת".
ככל הנראה הורה הסולטאן לתליין לפצוע את חגואל
לפני הנחתת המכה הקטלנית. הוא קיווה שהיא תיבהל ותסכים להתאסלם, אך חגואל סירבה.
מילותיה האחרונות למענים שלה היו: "אל תעכבו אותי - ערפו את ראשי במכה אחת - כיוון
שאמנם מתה אני, חפה מכל פשע, אך אלוהי אברהם ינקום את מותי".
הקהילה היהודית של פס הוכתה בתדהמה לנוכח סיפור
חייה ומותה של חגואל, וערכה מגבית לצורך תשלום הוצאות החזרת שרידי גופתה וקבורתה.
לאחר מותה נודעה חגואל כ-"סול הצדיקה"
בקרב היהודים וכ-"ללה סולייקה" (הגבירה הקדושה סולייקה) בקרב הערבים.
קברה הפך לאתר עלייה לרגל עבור יהודים ומוסלמים
כאחד.
על מצבתה של חגואל יש אפיגרפיה בעברית ובצרפתית. הכתובת
הצרפתית היא: "כאן נחה מדמואזל סוליקה חגואל, נולדה בטנג'יר ב-1817, סירבה
להיכנס לאמונה האסלאמית. הערבים רצחו אותה ב-1834 בפס קרועה ממשפחתה. העולם כולו
מתאבל על מותה".
קורבנה שימש השראה לציירים וסופרים. אחד
מהתיעודים הידועים על פרשת מותה (המרטיריות של חגואל הצעירה, או הגיבורה העברית),
נכתב ע"י אאוחניו מריה רומרו ופורסם לראשונה ב-1837, ובשנה שלאחר מכן יצאה
לאור מהדורה נוספת.
סיפורה של חגואל היה הנושא של קינות יהודיות
שנאמרו בליל תשעה באב, ציור משנת 1860 של הצייר אלפרד דאודנק, שיר אפי אחד, אופרה
בת שלוש מערכות (האופרה חוברה בצרפתית ותורגמה לאנגלית וגרמנית), וכן אחד משיריה
של הזמרת הצרפתייה פרנסואז אטלן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה