אולגה בלקינד חנקין - מיילדת ביישוב היהודי בארץ ישראל - אשת העלייה הראשונה

אולגה בלקינד חנקין, אשת העלייה הראשונה, חייתה בין השנים 1852 ועד 1943.

אולגה (עלקא חיינה) חנקין לבית בלקינד נולדה בלהויסק ב-1852, בעיירה קטנה 38 ק"מ מצפון-מזרח העיר מינסק, בבלארוס שהייתה נתונה לשלטון הצאר. בת בכורה למאיר ושפרה בלקינד. אשת העלייה הראשונה, מיילדת ידועה בראשית ההתיישבות הציונית בתקופת היישוב העברי בארץ ישראל.

אביה מאיר בלקינד היה חלוץ הוראת העברית בלהויסק ואחר כך בבוריסוב ובמוהילב. היא קיבלה את חינוכה העברי ב"חדר" של אביה. הוא לימד אותה תנ"ך משנה ותלמוד. ידעה לצטט את התנ"ך בעל פה.

אולגה למדה גם רוסית ורכשה השכלה כללית. מכיוון שהיהודים יכלו לגור בעיר רק בתנאי שמקצועם נחשב חיוני ע"י השלטון, למדה טלגרפיה ובגיל 13 קיבלה משרה בשרות הדואר כטלגרפיסטית על קו הרכבת הסיברית עבדה בתחנת הרכבת של סנט-פטרבורג ובכך סייעה כלכלית למשפחתה וכדי לחסוך לשכר לימוד. בעבודתה בתחנת הרכבת פגשה מהנדס ממוצא רוסי, בעזרתו השיגה את ההיתר המיוחד למגורים בסנט-פטרבורג. הוא עזר לה גם להתקבל ללימודי המיילדות. ואז יצאה ללימודיה בסנט-פטרבורג להיות רופאה מיילדת. היא הייתה התלמידה העברייה הראשונה בלימודים אלו. אולגה סיימה את הקורס למיילדות שליד אוניברסיטת פטרבורג.

מהנדס זה הפך לאהובה למספר שנים. קשר אהבתם ניתק בשל החלטתה לעלות לארץ ישראל.

בתקופת מגוריה בסנט-פטרבורג עבדה במוסד שהוקם ע"י נשים ממשפחת הצאר, שמטרתו לעזור לבנות האצולה אשר ילדו מחוץ לנישואין. עבודה שפרנסה אותה יפה.

בתקופה מסוימת התגוררו בביתה בפטרבורג אחיה, שמשון ופניה (לימים: פניה פיינברג - אמם של שושנה פיינברג, אבשלום פיינברג וצילה פיינברג שוהם).

כמו כן, ביתה הפך למקום מפגש לסטודנטים מהפכניים, למרכז לכותבים, סופרים והוגים עבריים שהיו פעילים בתנועת חובבי ציון. וכן, גם לצעירי המשכילים הרוסים שוחרי המהפכה בנוסח הנארודניקים, תנועה שנקראה "ההליכה אל העם", ולחמה למיגור המשטר הצארי ברוסיה ולחופש, במחצית השנייה של המאה ה-19. הנארודניקים חתרו למהפכה שנושאיה יהיו האיכרים ומטרתה כינון משטר צודק, וזאת, בטרם המהפכה התעשייתית ברוסיה. לכן הכריזה התנועה, בשנות ה-70 של המאה ה-19, על הליכה אל העם (היינו אל הכפר) כדי להתקרב אל האיכרים, לשפר את מצבם ולהחדיר בקרבם תודעה מהפכנית.

הצטרפותה לתנועת ביל"ו

חברי משפחת בלקינד, במיוחד אחיה ואחותה ישראל ופניה, נמנו עם מייסדי תנועת ביל"ו, קבוצת סטודנטים מאוניברסיטת חרקוב וידידיהם ששמו לעצמם מטרה להקים תנועה חלוצית לאומית, לעלות לארץ ישראל ולהקים יישוב חקלאי שיתופי שישמש דוגמא בעבור הבאים אחריהם. הם נחשבים לקבוצה הציונית- סוציאליסטית הראשונה, בשל ניסיונותיהם בחיי שיתוף וקומונה ומאבקם בפקידי הברון רוטשילד, דבר שיצר חילוקי דעות קשים בינם לבין רוב תושבי המושבות האחרות בתקופתם.

אולגה בלקינד הצטרפה לפגישות חברי התנועה וגם לפגישות של פעילי תנועת ההשכלה ופעילי חובבי ציון.

ישראל בלקינד עלה לישראל בקיץ 1882, פניה אחותה עלתה חודשיים אחריו ואולגה נשארה בסנט-פטרבורג כדי לסיים את לימודיה והתכוננה לעלות ארצה אחריהם. בתקופת לימודיה המשיכה להחזיק ברעיון הציוני; היא סייעה לאחיה ישראל ושמשון ולאחותה סוניה ללמוד בעיר הבירה ותמכה בכספה להעברת משפחתה לארץ ישראל.

לאחר שעלו אחיה לארץ ישראל כתב לקבוצת הביל"ויים הראשונה:

"ואתם אחים! לכו בכוח ה' ועשו בעד עמכם, עם בזוי ושסוי, תחזקנה ידיכם, אל ירך לבבכם, היו בני חיל, חלוצי צבא אחינו. ושמכם יהיה לברכה לדור אחרון, כי הגדלתם לעשות בצעדכם הראשון, צאו לכם בעקבות עזרא הסופר, אשר במתי מעט שב מבבל ואחר היו ישראל לממלכה גדולה, יכלו לגיבורי רומא, ולולא פירוד דעותיהם לא בא צר ואויב בשערי ארצנו, ולא באנו למצבנו זה...".

באותם ימים אולגה פרסמה מאמרים ב"המליץ", עיתון תנועת ההשכלה היהודית, במכתב ששלחה למערכת ופורסם לרגל יציאת הגיליון האלף של העיתון, כתבה: "מעודו היה 'המליץ' מליץ טוב לעם ישראל, אבל אם גדול היה בראשיתו, הלא ישגא יתר הרבה מאוד באחריתו, כי עתה מגמת פניו לא קָדימה כי אם קֵדמה, לא רק במבוא השמש, כי אם גם להעיר לבותנו ללאומנו מקדם ומולדתנו במזרח שמש - שם ינוח לנו ואור ה' עלינו יזרח".

השאיפה לחיות בארץ ישראל הייתה משותפת לכל בני משפחתה.

בשנת 1883 כתב לה אביה, שהתגורר אז במוהילב, שיר על מקומה המרכזי בביל"ו ובמשפחת בלקינד:

"כן תאירי לצעירייך אשר מעבר לימה רוחך כי תנחמו ויתערו שמה

וגם לאבותייך אשר עוד פה הינמו רוחך ועצתך יחזקו ליבותיהם

בדרך אחדו לבל יתנגפו רגליהם כי בקולך שמעו ועצתך תנחמו.

ובזאת תחזיקי מותרי אגודתנו תוסיפי רוח לחזק תקוותנו

כי כן עוד לא יחד נשב ונגילה שמה כי אם אך תשרקי ונאחד דרכינו

ציונה אז נעלה אל ארץ אבותינו ואז נאמר כי תקוותנו קמה".

אולגה פרסמה מכתב עידוד מלהיב בעברית לבילויים בדרכם לארץ ישראל בקיץ תרמ"ב (1882) ובשנת 1886 עלתה בעצמה והתיישבה בראשון לציון אצל בני משפחתה. משאירה מאחוריה את אהובה ואת עבודתה. היא נקראה לארץ ישראל לעזור לאחותה פאני לקראת לידת בתה שושנה.

אולגה ידעה עברית על בוריה ואת התנ"ך ומקורותיו. היא התכתבה עם הסופרים העבריים בני דורה.

במשפחה מספרים כי הייתה אומרת על החלטה זו כי "ארץ ישראל יקרה יותר". כאמור, אולגה עלתה לארץ והגיעה למושבה ראשון לציון, שם התיישבו אחיה וחבריה ויילדה את בתה הבכורה של פניה פיינברג, שושנה. זמן קצר אחרי שהגיעה לראשון לציון השתתפה במאבקם של האיכרים במושבה.

בארץ נישאה ליהושע חנקין והייתה הכוח שהניעו לפעולת רכישת הקרקעות עבור קק"ל. קשריה עם יולדות ערביות עזרו ברכישת קרקעות עבור הישוב העברי.

שנה לאחר מכן פרץ מרד האיכרים השני של איכרי ראשון לציון נגד פקידי הברון רוטשילד, בו התנגדו לכוונות הפקידים להופכם מאיכרים לשכירים, ובייחוד נגד יהושע אוסוביאצקי. הברון ביקר עם רעייתו אדלאיד (עדה) רוטשילד בפעם הראשונה בארץ, כשהוא מלא כעס על "המורדים", השתתפה אולגה הייתה חברה במשלחת נשי המושבה אל הברונית עדה רוטשילד שכללה שלוש נשים שפנו אל הברונית, ביקשה שתעזור בהדחת אוסוביאצקי, הפקיד הראשי במושבה, מתפקידו, במטרה להרגיע את הרוחות. הן הצליחו בכך, למחרת סולק הפקיד מתפקידו. אולגה הרשימה את הברונית בהופעתה ובדבריה, והברונית שכנעה את בעלה, שגם האיכרים צודקים ויש להיענות לדרישתם. אולם למען הצלת "כבוד" הפקידות נגזר אחר כך על משפחות בלקינד ופיינברג מראשי "המורדים" למכור את נחלתם ולעזוב את המושבה, ולא יסתלק הברון מהשקעת כספים בארץ. בהשפעת אולגה הסכימו שתי המשפחות לוותר, למען טובת הישוב ועברו לגדרה.

במהלך מאורעות אלו הכירה את יהושע חנקין אשר משפחתו נמנתה עם המתיישבים הראשונים של עין הקורא (עין קרא) ועם מייסדי ראשון לציון.

בשנת 1888, נישאה אולגה ליהושע חנקין הם התחתנו במושבה גדרה ולאחר שנה עברו להתגורר בשכונת עג'מי ביפו, קרוב לביתם של הוריו של יהושע, יהודה-לייב ושרה חנקין.

אולגה תוארה כאישה "בעלת שכל ובעלת מרץ", הייתה מבוגרת מבעלה ב-12 שנה. רבים הביעו חשש שמערכת היחסים של הצעיר בן ה-24 והמיילדת בת ה-36 לא תאריך ימים. במשפחתו של יהושע הביעו התנגדות עמוקה לנישואין, אך הם דבקו באהבתם.

כגואל אדמות א"י (ארץ ישראל), הרבה יהושע לשהות מחוץ לבית. הוא יצא לחפש קרקעות מתאימות לקנייה ולשכנע יהודים להשקיע ברכישתן. היא סייעה לו רבות בפעולתו לקניית אדמות הארץ, בקידום תוכניותיו ארוכות הטווח שנחשבו לאבן יסוד בהתיישבות היהודית בארץ ישראל. קשריה החברתיים והמקצועיים של אולגה סייעו לבעלה ליצור תשתית לקידום מיזם "גאולת האדמות" בארץ. היא השפיעה באופן אישי לקבל הסכמה של בעלי קרקעות ערבים למכירת אדמותיהם.

בעוד יהושע בעלה נוסע ממקום למקום בניסיונות לרכוש קרקעות לצורכי חברות וקבוצות יהודים שרצו להתיישב בארץ ישראל, היא יילדה תינוקות. שמה נודע כמיילדת מומחית והכרותה האינטימית עם משפחות נכבדים ערבים העשירים באזור יפו, אפנדים, שייחים וראשי חמולות בדואיים שגרו מדרום לעיר. בעלי הקרקעות פתחו לפני חנקין דלתות רבות. בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-19, איש עדיין לא האמין ביכולותיו של בעלה בגאולת האדמות, אבל סמכו על אשתו. היא נהגה על חמור לבן, בין אוהלי הבדואים וברחובות יפו.

כעבור מספר שנות עבודה כמיילדת ביפו וסביבתה הצטרפה אליה אחותה הצעירה סוניה בלקינד כרופאת הנשים הראשונה בישוב היהודי. אולגה עודדה את סוניה בלימודים אלו ואף תמכה בה כלכלית למימושם.

לאחר מספר שנות נישואין התברר לבני הזוג כי אינם יכולים להביא ילדים לעולם. הם נועצו ברופאים ומרפאים אך דבר לא עזר. כך נבצר מהאישה אשר כל ימיה יילדה נשים אחרות ועמדה לצדן כשהביאו ילדים לעולם, ללדת ולגדל ילדים ביולוגיים משלה.

מעורבותה בגאולת האדמות

רכישת אדמות רחובות

במהלך לידת בנו של ערבי נוצרי עשיר מיפו, בעל אדמות מדרום לעיר, שמעה אולגה חנקין כי ישנם עשרת אלפים דונם המוצעים למכירה בנחל דורן. היא סיפרה זאת ליהושע בעלה וכך הם יצרו קשר עם המוכר. בשנת 1890 חתם יהושע את העסקה הראשונה שלו. הוא עשה זאת תוך סיכון הונו האישי וכספים שגייס ממשפחתו. הסיכון הפך עד מהרה להצלחה, עם בואם של רוכשי האדמות היהודים שחיפשו חלקת אדמה לעצמם. עוד באותה שנה, נוסדה על אדמות אלו המושבה רחובות.

מעורבותה בהקמת המושבה חדרה

בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19, יצאה לפועל רכישת אדמות חצ'ירה, היום חדרה. אדמות נקנו עבור נציגי אגודות חובבי ציון בליטא, מאלקסוט שבקובנה, בריגה ובוילנה. משלחת בת חמישה שליחים מטעם אגודות אלה שיצאה לקנות אדמות בארץ ישראל קנתה בהמלצתו ובתיווכו של יהושע חנקין את אדמות חדרה בשנת 1891, מהאפנדי סלים ח'ורי, שהקרקע הייתה בבעלותו. היקף הרכישה היה 30 אלף דונם. הייתה זו רכישת הקרקע הגדולה ביותר להתיישבות בארץ עד אז. יהושע חנקין התחייב ליבש את כל הביצות שבאדמות אלה והוחלט שהכסף עבור הקרקעות וגם שטרי המכר על הקרקע (קושאנים) יופקדו עד הייבוש בידי זאב טיומקין, איש חובבי ציון. עניינים אלו הסתבכו, התברר כי ייבוש הביצות קשה לביצוע ומדיניות השלטון העות'מאני לא אפשרה את מימושה הפורמלי של העסקה. בנוסף, חלו המתיישבים בקדחת, שגרמה לאבידות בנפש וייאוש רב.

בשנת 1891, הוקמה המושבה חדרה. אולגה הייתה זו שבחרה את החברים בכוח החלוץ להתיישבות ובחרה בארבעה חלוצים ששילוב יכולותיהם היה נראה לה מתאים ביותר למשימה זו. קשיי הקדחת, ייבוש הביצות ומריבות על האדמות, המשיכו להטריד את המתיישבים עוד מספר שנים. היא עמדה לצד בן זוגה וסייעה למתיישבים בעמידתם מול קשיים רבים אלו.

זאב טיומקין, מהנדס וחבר נאמן של חובבי ציון שהכיר את אולגה חנקין עוד מילדותה ברוסיה, הגיע ארצה בשנת 1891 כדי לארגן רכישת קרקעות עבור קבוצות שרצו ליישב יהודים. הוא מינה את יהושע חנקין כסוכן הראשי של חובבי ציון, מינוי שקידם מאוד את הקריירה שלו.

אולגה השפיעה על ערבים עשירים להלוות ליהושע את הכסף הראשון לרכישת אדמת עמק יזרעאל בפעם הראשונה בשנת 1890-1891, ועל זאב טיומקין ראש משרד חובבי ציון ביפו באותה עת השפיעה שייתן אישור לקניית אדמות העמק.

בזמן שיהושע בעלה קנה אדמות בעמק יזרעאל, עמק חבר והגליל, פרץ משבר: מצד אחד, התעורר ביקוש מוגבר לקניית קרקע, ומצד שני, ספסרות בעסקאות והגבלות השלטון העות'מאני לא אפשרה להוציא את העסקאות לפועל.

כאשר סוכלה קניית אדמות עמק יזרעאל באותה עת בגלל גזירות השלטון התורכי על עליית יהודים ועל מכירת קרקעות ליהודים, וכתוצאה מכך כספי יהודים רבים שהתקשרו עם יהושע חנקין לקנות חלקות קרקע בעמק הלכו לאיבוד אצל מוכר הקרקעות סורסוק. בעקבות המשבר עזב טיומקין את הארץ והשאיר את יהושע חסר כל. העסקאות בוטלו ונושים חיפשו אחריו. יהושע נחלץ מחובות אלה בזכות אולגה אשתו, שהמשיכה בעבודתה כמיילדת ביפו. עזרה אולגה בעבודתה כמיילדת להשיג את הכספים כדי שיהושע יוכל להשיב לקונים את תשלומיהם; כתוצאה מכך חיו יהושע ואולגה שנים אחדות במחסור במצוקה ובעבודה קשה.

עם הקמתו של המשרד הארצישראלי בשנת 1907, והקמת חברת הכשרת הישוב, יתרחבו עסקי קניית הקרקעות של משפחת חנקין ומכירתן. בזכות שליטתו בערבית, בקיאותו בחוק העות'מאני ובתרבות הערבית בארץ ישראל ובעיקר בזכות קשריו הענפים עם בעלי אדמות, הוזמן חנקין להצטרף לפעילות המשרד.

בשנת 1910, כאשר חנקין רכש את הקרקע בכפר פולה שעל אדמותיה הוקמה מרחביה (14 שנה לאחר מכן, עם התחלת גל העלייה הרביעית נרכשו גם אדמות הכפר א-פולה, שעמד בסמוך לכפר פולה, ע"י החברה האמריקאית "קהיליית ציון" שנעזרה בכישוריו של חנקין וחברת "הכשרת הישוב", לצורך הקמת העיר עפולה) בעמק יזרעאל, אולגה הייתה אז בת 58 והמשיכה לעבוד כמיילדת.

בנוסף לחלקה הפעיל בקניית הקרקעות סייעה בעידוד ובהשפעה למפעלים חדשים נוספים ביישוב. בהשפעתה נכנס המהנדס גדליהו וילבושביץ כשותף לבית החרושת "עתיד" אחד מבתי החרושת הראשונים בארץ שייצר שמן וסבון בשנת 1903.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה גורש ונאסר יהושע חנקין בשנת 1915 כעסקן ציוני "מסוכן" והוגלה לסיואס שבתורכיה, אולגה הצטרפה אליו מרצונה למרות שלא חויבה לכך. הם נשארו שם במשך כל תקופת המלחמה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה בתחילת ספטמבר 1918 שבו הזוג חנקין לחדרה ולאחר מכן לתל אביב. באוקטובר 1918 קיבלה דרכון ממשלת המנדט הבריטי בפלסטינה (א"י). באותם ימים כתבה מכתב לעיריית תל-אביב בדבר שמות הרחובות בעיר, המלמד על תפיסותיה המגדריות:

"מפני מה לא נמצאים בין השמות התנ"כיים זכר לנשים, גבורות האומה, כגון דבורה ואחרות? ...הריני מקווה, שדברי ימצאו הד בלבות חברי הוועדה ויתקנו את המעוות ויזמינו גם נשים להשתתף בוועדת השמות".

עם חזרתם לארץ לא חדלה לעבוד כמיילדת. מספרים עליה במשפחה כי הייתה "ראש השבט" בדאגתה לכולם. עודדה את הצעירים במשפחה שיצאו ללמוד, בעיקר את הבנות במשפחה. בהזדקנותה, בזמן שההצלחות של יהושע הלכו ורבו, הוא גאל 600 אלפי דונמים ברחבי הארץ, היא נשכחה. כשמלאו לו 75 שנה נקרא על שמו מוזיאון במושב כפר יהושע, שנקרא גם הוא על שמו. היא לא נכחה בטקס.

שני בתים בנה יהושע לאולגה, אחד בכפר-ים שליד חדרה ואחד במעיין חרוד שבעמק יזרעאל. אולגה שיילדה אלפי ילדים לא זכתה לילד משלה וגם לא זכתה לגור בבתים שבנה למענה יהושע. אבל עם מותה בשנת 1943 נקברה במעיין חרוד בקבר שיהושע הכין לשניהם במקום הנשקף על פני עמק יזרעאל שנגאל במרצו ובעזרתה.

מקום קבורתה הפך ברבות השנים למקום עלייה לרגל לנשים עקרות.

אולגה חנקין נפטרה בפסח תש"ג 1943, היא נקברה באחוזת קבר שיהושע בעלה הכין בעבור שניהם על צלע הר הגלבוע, מעל מעין חרוד, נקודת ראשית ההתיישבות בעמק חרוד.

יהושע חנקין התאבל עמוקות על אולגה שהייתה חברת נפשו והייתה שותפה בכל מעשי ידיו. שנה אחר שנה הוא ביקר בקברה, ביחד עם ילדי עמק יזרעאל והמורים שלהם. כך תיארו נשות ויצו מ-חדרה את אולגה, במכתב הניחומים ששלחו ליהושע: "האישה הכבודה והאצילה שעוד לפני שישים שנה הצטרפה לרעיון הציוני ולבניין הארץ, שהייתה בין הראשונות אשר נתנה לאישה את ההכרה והרעיון לעבוד שכם אחד עם חלוצי דורנו".

על שמה של אולגה חנקין נקראת השכונה גבעת אולגה בעיר חדרה. נקראת על שם הבית שיהושע בנה לעצמו ולאשתו במצוק הכורכר מעל מפרץ בנימין, דרומית לנחל חדרה. הבית עדיין עומד, בפינת חלקת האדמה שחנקין רכש בשנת 1891 עבור קבוצות הרכישה שהקימו את חדרה. הבית צופה על אדמות השפלה שרכש חנקין בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. היום פועל שם בית קפה "בית חנקין".

אחוזת הקבר של בני הזוג חנקין ניצבת מעל מעין חרוד שבעמק יזרעאל, לידה בית שבנה יהושע לאולגה באחרית ימיהם, בית שמעולם לא גרו בו, והיום פועל בו מוזיאון חנקין. 

גרייס אגילר - סופרת יהודייה אנגליה מהמאה 19

גרייס אגילר (Grace Aguilar), נולדה בלונדון ביוני 1816. הייתה בת למשפחת אנוסים אמידה מפורטוגל אשר שבה לחיק היהדות. הוריה, עמנואל ושרה, היו יוצאי פורטוגל ובעלי מעמד מוביל בקהילה הספרדית בעיר. לגרייס היו שני אחים, עמנואל והנרי. בניגוד אליה שניהם האריכו ימים וחיו עד ראשית המאה ה-20. הוריה היו אנשים חולניים והיא נאלצה לסייע להם כל חייה, על אף שגם היא הייתה חולנית מילדותה ועד למותה בגיל 31. למרות בעיותיה הרפואיות הייתה גרייס ילדה חיונית, שגדלה והפכה לנערה ולאישה בעלת תחומי עניין רבים. היא ניהלה יומן מגיל שבע, התעניינה במדעי הטבע, רקדה וניגנה בפסנתר וב-נבל. מהוריה קיבלה גרייס חינוך יהודי דתי שהטביע בה חותם עמוק וליווה את כל הקריירה הספרותית שלה. בלימודיה עם אמה הושם דגש מיוחד על קריאה שיטתית בתנ"ך, ואביה עמנואל אגילר פיתח בה יחס עמוק להיסטוריה יהודית.

גרייס אגילר, נחשבת לאחת היוצרות היהודיות הפוריות והרציניות ביותר של אנגליה בעת החדשה. היא לא נישאה מעולם, והקדישה את חייה לכתיבה. אין אנו יודעים היכן וכיצד רכשה את השכלתה, אך מתוך מעמדו הרם של אביה - פרנס הקהילה היהודית של לונדון - ומעצם השתייכותה למשפחת אנוסים, אשר אחד ממאפייניה הוא העברת הידע בתוך המשפחה ע"י האם, ניתן להניח שמצד אחד קיבלה חינוך פורמלי, ומצד שני, חינוך בלתי פורמלי.

גרייס, הייתה כותבת יהודית-בריטית בת המאה ה-19. עיקר כתיבתה עסקה בדת ובהיסטוריה יהודית. כבר בגיל צעיר גילתה עניין בהיסטוריה, בעיקר היסטוריה יהודית. בעקבות פטירת אביה נאלצה לפרנס את עצמה בכתיבה.

בתחילה פרסמה מעט מחזות ושירים, ולאחר מכן פנתה לפרסום ספרי פרוזה.

בשנת 1842, הופיע בארה"ב ספרה הראשון "רוח היהדות" (Spirit of Judaism), ספר הגנה על הדת היהודית. שלוש שנים מאוחר יותר פרסמה את ספרה השני, "האמונה היהודית ונשות ישראל".

מלבד ספרות עיונית, מפורסמים הרבה יותר חיבוריה בספרות יפה. רומנים היסטוריים כמו: "השפעת הבית" (Home Influence) משנת 1847, וכן "התמורה של אמא" (A Mother's Recompense) משנת 1850. ספרים נוספים פרי עטה היו "Magic Wreath" ו-"Vale of Cedars". החיבור האחרון תורגם במזרח אירופה לעברית, תחת הכותרת "עמק הארזים".

מתוך יצירותיה ניתן להסיק, כפי שניווכח בהמשך, שהייתה לה השכלה כללית ויהודית רחבה המשקפות בקיאות רחבה בתחום המקרא, ההיסטוריה והדת הנוצרית, כולל ידיעת השפה העברית והצרפתית (לפי שתרגמה את יצירתו האפולוגטית של האנוס לשעבר אורוביו דה-קסטרו, לאנגלית) [אנציקלופדיה יודאיקה, כרך 2, הוצאת כתר, ירושלים 1972, עמ' 428]

גרייס אגילר, היא "תוצר" של ראשית המאה ה-19, ויצירותיה משקפות את הלכי הרוח של העת החדשה. זו הביאה איתה ניסיונות להגדרה מחודשת של זהות האדם כפרט וכקולקטיב, ובמהלכה חלו שינויים מהותיים בהבניה החברתית, מדינית ותרבותית. עת בה חל שינוי מהותי בתפיסת האדם והעמדתו במרכז.

גרייס אגילר, מקדימה את הביקורת הפמיניסטית, את אליזבט סטאטן הכותבת את "נשות התנ"ך" (Women's Bible), ואת תנועת הסופרג'יסטיות (1848). יצירותיה סללו אולי את דרכן של פמיניסטיות, בנות המאה ה-19 ואת הביקורת הפמיניסטית של המקרא, שכן, כאשר מתחילים להתייחס למקרא כאל טקסט היסטורי ולא כאל טקסט שנכתב בהשראה אלוהית, מתחילים גם להתייחס לשאלות של מגדר. גרייס, אמנם לא מתייחסת למקרא כאל טקסט היסטורי גרידא, ויצירתה: "נשות ישראל" בעל אופי היסטורי ואידיאולוגי, המבוסס על נשים מן העבר ממחיש זאת:

  "Sent as a message of love to our own souls, as written and addressed, not the nations alone, but as the voice of God to individuals"

במקום אחר היא טוענת כי לא החוק האלוהי אשם במעמדה הנחות של האישה אלא ההבניה החברתית והמציאות בה העם היהודי מצא את עצמו במהלך הדורות מאז גלה מארצו:

"…no Hebrew can believe that He would issue another law for her degradation and abasement. If indeed, there are such laws, they must have been compiled at a time when persecution had so brutalized and lowered the intellectual of man"

גרייס אגילר מתמודדת באמצעות יצירתה עם העולם המודרני מחד ועם החברה הנוצרית מאידך גיסא. היא תופסת את תקופתה כעידן חדש, נטול רדיפות וחוסר סובלנות, עידן בו עם ישראל יכול לנשום לרווחה ולמצוא מחדש את חירותו:

"A new era is dawning for us. Persecution and intolerance have in so many lands ceased to predominate, that Israel may once more breath in freedom"

כתיבתה היא אמצעי חינוכי, הבאה להפיח "גאוות יחידה" בקרב קוראיה ולחזק את האמונה של יהודי התקופה. ניתן להבחין כי זו לא פעם אפולוגטית, תוך עריכת השוואות בין שתי הדתות.

ליצירתה של גרייס אגילר יש מקום של כבוד בפנתיאון של הספרות היהודית המודרנית ושל היצירה הנשית. פמיניסטית טרם זמנה, היא הורישה לנו אוצר ספרותי של כ-12 יצירות, אשר רק אחת מהן תורגמה לעברית.

עוד בחייה יצירתה זכתה להכרה רבתי הן מצד היסטוריונים ואנשי רוח באנגליה, והן מצד נשות תקופתה. הוכחה לכך הוא מכתב אשר נחתם ע"י למעלה ממאה נשים שקראו את יצירותיה ומודות לה על כך שעוררה את המודעות היהודית שלהן, ושלימדה אותן להעריך את גאוותן כנשים.

גרייס אגילר שימשה ללא ספק דוגמא ומופת לנשות דורה היהודיות והלא יהודיות.

בשנים האחרונות התעורר עניין מחקרי וציבורי מחודש בכתביה ובאישיותה, הן מנקודת המבט הפמיניסטית על אישיותה ופועלה, והן בהצגתה כאחת מחלוצי הכתיבה הפדגוגית, האפולוגטית והרומנטית על העבר היהודי ועל המסורת.

גרייס אגילר, נפטרה בגיל 31, ב-16 ספטמבר 1847, בעיר פרנקפורט שבגרמניה.

פאניה קפלן - מהפכנית יהודייה ברוסיה 1883-1918

פאניה יפימובנה קפלן נולדה בשם פייגה רויטבלט בשנת 1883 למשפחת איכרים יהודית, הייתה אחת משבעה ילדים.

פאניה התפרסמה בעקבות ניסיון ההתנקשות בחייו של שליט בריה"מ, ולדימיר איליץ' לנין.

בחוגים האנרכיסטיים הייתה ידועה בשם "דורה".

פאניה קפלן התעניינה בפוליטיקה מגיל צעיר ועד מהרה הצטרפה למפלגה הסוציאל-רבולוציונית השמאלנית (ראשי התיבות של התנועה ס"ר).

בשנת 1906, השתתפה פאניה בניסיון התנקשות באישיות בכירה בממשלו של הצאר. ההתנקשות נכשלה והיא נאסרה. נגזר עליה מאסר עולם במחנה עבודה ב-אקאטוי שבסיביר.

בעקבות מהפכת פברואר בשנת 1917 והחלפת השלטון, שוחררה פאניה ממאסרה. המאסר הממושך והתנאים הקשים הותירו בה צלקות רבות והיא סבלה מכאבי ראש עזים והתעוורה לפרקים.

ראשי המפלגה הקומוניסטית שאפו לזכות בשלטון בלעדי ברוסיה, ולכן אחרי הכישלון בבחירות שנערכו בנובמבר 1917, בהן זכו רק ב-25% מהקולות לעומת 40% שזכו בהם הסוציאל-רבולוציונרים, פיזרו הבולשביקים את האספה המכוננת ובו זמנית אילצו את הנשיא מטעם מפלגת הס"ר לוותר על תפקידו. כתוצאה ממהלכים חד צדדיים אלו, החליטה פאניה להתנקש בחייו של לנין.

בסוף אוגוסט 1918, נאם לנין במוסקבה באחד מבתי החרושת בעיר. כשיצא מהבניין ועמד להיכנס למכוניתו, קראה לו פאניה בשמו וכשהוא הסתובב לעברה, ירתה בו שלושה כדורים. אחד מהם החטיא אותו והשניים האחרים פגעו בכתפו וריאתו השמאליים. לנין הוחש לקרמלין וסירב לצאת מהמתחם המאובטח מחשש למתנקשים נוספים. לפיכך, הרופאים נאלצו לטפל בו בתוך הקרמלין. רופאיו החליטו שלא לבצע ניתוח להוצאת הכדורים מגופו, מחשש שהדבר יאט את סיכויי החלמתו. למרות הפצעים הקשים, לנין הצליח לשרוד את ההתנקשות, אך עם פגיעה. לנין החלים במהירות ובתוך שבועיים חזר לעבודתו בממשלה. רוב ההיסטוריונים מעריכים שאירועי השבץ החוזרים שגרמו למותו כמה שנים מאוחר יותר, קשורים לפצעיו אלו.

פאניה נאסרה ע"י המשטרה החשאית, ה-צ'קה וטענה שם שפעלה לבדה. הסיבה להתנקשות, כפי שהיא מסרה לחוקריה, הייתה בגידתו (לטענתה) של לנין בעקרונות המהפכה. כאשר התברר שהיא לא תעליל על יריביו הפוליטיים של לנין, היא הוצאה להורג בתחילת ספטמבר 1918.