פאני לוואלד-שטאר, נולדה בשם פאני מרקוס
במרץ 1811, בקינגסברג שבפרוסיה המזרחית. הבכורה מבין תשעת ילדיו של דיוויד מרקוס
(בשנת 1812 שינה את שם המשפחה - לוואלד) איש עסקים יהודי ואשתו ציפורה.
בגיל 17 המירה פאני את דתה והפכה לנוצרייה
פרוטסטנטית, כך גם שניים מאחיה, ואביה הותיר זאת כדי לסייע למצבם החברתי הבעייתי
של ילדיו לאור האנטישמיות, בעיקר לאחר פרעות "הפ-הפ" [כינוי לפרעות
שנערכו ביהודי גרמניה בשנת 1819 אשר נמשכו עד חודש אוקטובר של אותה שנה], אולם מיד
לאחר ההטבלה היא התחרטה על המעבר לנצרות.
עד גיל 14 למדה פאני בבית ספר פרטי, ולאחר
מכן למדה בהתאם להשכלה שקיבלו הנשים באותה התקופה, לימודי עבודות בית, עבודות
יצירה, נגינה בפסנתר ומעט קריאה. אך מדי פעם, בעת מחלתה של אמה, היא הייתה אחראית
על בית הוריה.
פאני לוואלד טיילה בקונפדרציה הגרמנית,
צרפת ואיטליה. מסעותיה הם שטיפחו את יכולותיה בכתיבה. בתחילה כתבה מספר מאמרים
במגזין "אירופה החדשה" שהוציא בן דודה אוגוסט לוואלד, ובשנת 1841 היא
פרסמה את ספר הרומן הראשון "הסגן".
בשנת 1845, פאני עברה להתגורר בברלין שם
פגשה והתאהבה בסופר אדולף שטאר, שהיה גבר נשוי עם חמישה ילדים. הם התחתנו לאחר
גירושיו בשנת 1855. לאחר מותו בשנת 1876 היא עברה לדרזדן, שם עסקה ביצירה ספרותית
עד מותה בשנת 1889, למרות שנפטרה בדרזדן, היא נקברה בבית הקברות העתיק בויסבאדן.
פאני לוואלד כתבה מספר של ספרים, אך נודעה
בעיקר על מאבקה לזכויות הנשים.
המפורסמת שביצירותיה היא האוטוביוגרפיה
שהחלה לכתוב בשנת 1858 בה סיפרה על מסעה הייחודי של אישה עם חופש רב יחסית לנשים
במצבה באותה התקופה. היא ניסתה להעצים את כוחן של הנשים ולהוות עבורן דוגמא אישית,
ושאפה לעודד נישואין בעקבות אהבה ולא כצורך חומרי עבור הנשים.
מלבד האוטוביוגרפיה, היא כתבה על מצבן של
הנשים המשרתות ובשנת 1863 במאמרה "מכתבי פסחא לנשים" היא תיארה, לעתים
קרובות באופן קיצוני, את החיים העלובים של משרתות, תופרות ועוד נשים העובדות בשכר
נמוך, והיא הדגישה את העובדה כי שכר הנשים הוא תמיד הנמוך ביותר במשק. כדי לשנות
את המצב הזה, היא דרשה חינוך גם עבור "בנות העניים", וגם, ביטוח בריאות
וקצבת זקנה, ושייפתחו חדרי אוכל ופנימיות לנשים עובדות. בנוסף, היא קראה לנשים
במעמד הביניים להביע הזדהות עם "אחיותיהן העניות" ולתמוך בהשכלתן.
באוסף מאמריה משנת 1870 "בעד ונגד
נשים" היא הבהירה את עמדתה על אמנציפציה עבור נשים בנות מעמד הביניים, על
השינוי והאפשרות שנשים תלמדנה בכל רמות ההשכלה ושתהיינה להם גישה לכל תחומי החיים
הציבוריים, במסחר, במלאכה, אמנויות, ובפוליטיקה. אולם היא לא קראה לשינוי רדיקלי
[שינוי מצב קיים מהשורש]. היא סברה כי התקדמות תתרחש צעד אחר צעד, ונדרש שינוי לא
רק באמצעות חקיקה, אלא גם במה שכינתה כ"שחרור העצמי של נשים". הרעיון
שלה היה מבוסס על שחרור מתלות המשפחה או הבעל ע"י הטמעת הנשים בנורמות
והערכים הקיימים כבר בעולם המקצועי הגברי. באותה מידה, היא לא רצתה עבור עצמה
להיות חלק מנישה מיוחדת כאישה סופרת וסירבה להיקרא כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה