קרוליין הרשל - אסטרונומית גרמנייה אנגלייה יהודייה - המאה ה-19

קרוליין לוקרציה הרשל, נולדה בהאנובר בשנת 1750. אביה, יצחק הרשל, היה מוזיקאי, וכל ילדיו קיבלו חינוך מוזיקלי. אייזיק/יצחק היה יהודי, אך דתה של אשתו אינה וודאית. שם משפחתה, מוריצן, היה חלופה נפוצה באותו זמן ל-בן משה - בקרב יהודים מתבוללים.

קרוליין הייתה קרובה במיוחד לאחיה, ויליאם, שהיה מבוגר ממנה ב-12 שנים. הוא עבר להתגורר באנגליה בשנת 1766. לאחר מות אביהם הוא שכנע את אמם ואחיהם לאפשר לאחותו להצטרף אליו באנגליה.

באותה תקופה היה ויליאם נגן עוגב ומורה למוזיקה בעיר באת' בדרום אנגליה. קרוליין למדה אצלו שירה, והופיעה כזמרת וכסולנית במופעים עליהם ניצח. היא קיבלה הזמנה להשתתף כסולנית בפסטיבל ברמינגהם, אך סירבה להזמנה זו, ובכך ויתרה על קריירה מוזיקלית עצמאית.

באותה תקופה ויליאם היה כבר עסוק בתחביבו, אסטרונומיה, שהפך אחרי כן למקצועו העיקרי. הוא שיתף את אחותו קרוליין בידע שרכש, ובמהרה נדבקה ממנו בהתלהבותו. היא סייעה לו בבניית טלסקופים, תחום שבו הצטיין, ובעריכת תצפיות באמצעותם. עם הזמן הוא בנה לה שני טלסקופים משלה, וכאשר הוא לא היה זקוק לסיועה, היא ערכה תצפיות משלה.

תגליותיה כללו, בין השנים 1783-1797, גלקסיית לווין [היא גלקסיה המקיפה גלקסיה גדולה ממנה בהשפעת כוח הכבידה] גלקסיית אנדרומדה [היא גלקסיה ספירלית בהירה והיא הקרובה ביותר לגלקסיה שלנו (ישנן גלקסיות ננסיות לווייניות של שביל החלב, הקרובות יותר מאנדרומדה), שביל החלב. אנדרומדה היא הגלקסיה הגדולה היחידה שניתן לראות מכדור הארץ בעין בלתי-מזוינת והיא גם העצם המרוחק ביותר כ-2.5 מיליוני שנות אור שניתן לראות ללא ציוד עזר. גלקסיית אנדרומדה נקראת על שם קבוצת הכוכבים אנדרומדה שבתחומה היא נמצאת] (התברר לאחר מכן שזו התגלתה בנפרד ע"י האסטרונום הצרפתי שארל מסייה), ו-8 כוכבי שביט, מתוכם 5 שאין ספק שגילתה אותם ראשונה.

החל משנת 1787, קיבלה קרוליין הרשל קצבה משלה מארמון המלוכה, בתפקידה כסייעת לאחיה. הקצבה, בסך 50 לירות שטרלינג, ניתנה לה באופן רשמי ע"י המלכה, שארלוט אשתו של ג'ורג' השלישי.

קרוליין הרשל ערכה כרטסת ובו רשימה של כל גופי השמיים שהיו ידועים עד אז. הקטלוג התבסס על רשימה של ג'ון פלמסטיד, שהיה בשימוש באותה תקופה, והוסיפה לו רשימת תצפיות של כוכבים שנכללו בו, רשימה של טעויות, וכן גם רשימה של מאות כוכבים שלא הופיעו בכרטסת המקורית.

הקטלוג של קרוליין הרשל יצא לאור בשנת 1798 ע"י החברה המלכותית.

לאחר מות אחיה, בשנת 1822, חזרה קרוליין להאנובר עיר הולדתה. שם, המשיכה בעבודתה המדעית, אישררה את תצפיותיו של אחיה, וערכה כרטסת של ערפיליות [ערפילית - היא ענן בין-כוכבי של גז ואבק. המונח "ערפילית" שימש במקור כשם לקבוצה של עצמים שמימיים, אשר כללה, בין השאר, גם גלקסיות, אך כיום זה לא מקובל], לשימושו של בן-אחיה, ג'ון.

קרוליין הרשל, נפטרה בשנת 1848, בגיל 98, ונקברה בהאנובר.

תארי כבוד

קרוליין קיבלה מדליית זהב של החברה המלכותית לאסטרונומיה על עבודתה (כבוד לו לא זכתה אף אישה אחרת עד שנת 1996).

בשנת 1835, היא נבחרה לחברת כבוד באגודה האסטרונומית המלכותית, ביחד עם מרי סומרוויל. הן היו שתי הנשים הראשונות שזכו בכבוד זה.

בשנת 1838, נבחרה לאקדמיה הלאומית האירית.

בשנת 1846, בגיל 96, קיבלה מדליית זהב עבור שירותה ממלך פרוסיה.

כמו כן, נקראו על שמה, פרט לשביט שגילתה, גם אסטרואיד [הוא גוף קטן במערכת השמש הנמצא במסלול סביב השמש] - 281 לוצרטיה, וגם מכתש על הירח - מכתש ק. הרשל.

ב-16 במרץ 2016, בחרו בגוגל לציין 266 שנים להולדתה של קרוליין הרשל. באותו יום שונה סמליל דף הבית של האתר בחלק ממדינות העולם לשרבוט גוגל המציג את דמותה של קרוליין צופה בכוכבי שביט מבעד לטלסקופ. [הסבר על ה"דודל" (שרבוט גוגל) שהכינה גוגל לציון 266 שנים להולדתה של קרוליין הרשל, באנגלית]

רחל ורנהגן - סופרת גרמנייה ממוצא יהודי - המאה ה-19

רחל וַרְנְהָגן פון אֶנְזֶה, נולדה בשם רחל לוין, בשנת 1771 בברלין ונפטרה בשנת 1833, שם. הייתה בתם הבכורה של הסוחר מרקוס לוין ואשתו חיה.

החל באמצע שנות ה-90 של המאה ה-18 נקראה רחל רובר או רחל רובר-טורנו; נטבלה בשנת 1814 בשם פרידריקה אנטוני.

הייתה סופרת גרמנייה של הזרם הרומנטי, ממוצא יהודי, שמילאה תפקיד חשוב בתנועת הנאורות באירופה. היא בלטה בתמיכתה בשיווי זכויות ליהודים ולנשים.

בין השנים 1790-1806, ניהלה סלון ספרותי ידוע שבו נפגשו סופרים, מדענים, פוליטיקאים, אריסטוקרטים ואנשים-שם אחרים תחת קורת גג אחת. עקרון החברותא, שאיפשר לבני מעמדות ואנשים ממקצועות שונים להיפגש לשיחה אינטלקטואלית, קידם את האמנציפציה [מתן שוויון זכויות אזרחיות, חברתיות ומדיניות, לציבור או לעם שלא נהנה מיתרונות ומזכויות אלה קודם לכן. וכן, מציינים במונח זה את עצם שחרורם של יחידים או קבוצות משעבוד, מהגבלות משפטיות ומתלות חברתיות ומדיניות, וגם את ההכרזה המדינית והמשפטית על ביטול המצב הקודם של שעבוד, הגבלה ותלות].

בין אורחיה הקבועים המפורסמים נמנו: ג'אן פול, לודוויג טיק [משורר, סופר, מתרגם, עורך ומבקר ספרותי גרמני, בן הזרם הרומנטי של שלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19], פרידריך שלגל [משורר גרמני, מבקר אמנות ומלומד. היה מבקר ומוביל של הרומנטיקה הגרמנית], היינריך היינה [משורר, פובליציסט (מביע את דעותיו האישיות על הנושא ולא מתיימר לסקר אותו מנקודת מבט נייטרלית) ומבקר ספרות גרמני, יהודי מומר, מגדולי השירה והספרות של גרמניה במאה ה-19], האחים וילהלם [פילוסוף פרוסי, פקיד ממשל, דיפלומט ומייסדה של אוניברסיטת ברלין שנקראה על שמו ואחיו אלכסנדר בשנת 1810, בלשן] ואלכסנדר פון הומבולדט [חוקר טבע ומגלה ארצות גרמני], פרידריך דה לה מוט פוקה, והנסיך הפרוסי לואי פרדיננד.

בזמן המלחמות הנפוליאוניות [סדרה של עימותים עולמיים שהתרחשו בעיקר באירופה, וגם במזרח התיכון, צפון אפריקה והאוקיינוס האטלנטי] בשנת 1813, ארגנה רחל ורנהגן את הסיעוד של פצועי המלחמה מכל הצדדים בפראג ואספה תרומות לשארי הנספים.

לאחר סדרת מערכות יחסים כושלות נישאה רחל בשנת 1814 לדיפלומט, ההיסטוריון והמוציא לאור קרל אוגוסט פרנהגן פון אנזה, ונטבלה לנצרות. היא הצטרפה אל בעלה במסעות רבים. לאחר פרישתו מהדיפלומטיה, שבה עמו באוקטובר 1819 לברלין, ושם הקימה את "הסלון השני" שלה. בין אורחיה נמנו עתה: בני משפחת מנדלסון, היינריך היינה, אדוארד גנז [פילוסוף ומשפטן גרמני] ולודוויג בֶּרְנֶה [סופר, עיתונאי ומבקר ספרות ותיאטרון גרמני, ממוצא יהודי – נולד כיהודה לייב ברוך], כולם דמויות בנאורות ובתנועת ההשכלה היהודית.

בני הזוג ורנהגן ביקרו את גֶתה [יוהאן וולפגנג פון גתה - סופר, משורר, מחזאי, הוגה דעות, הומניסט, פוליטיקאי, בונה חופשי ומדען גרמני] בויימאר פעמים רבות.

בשנת 1812, פרסמה רחל את חליפת המכתבים שלה עם בעלה הנוגעת לגתה, שחיזקה את מעמדו של האחרון כ"נסיך המשוררים" הויימארי. בעקבות פרסום זה באו פרסומים נוספים בכתבי עת ובשנתונים שונים. היא המשיכה לפרסם בעילום שם, אף שהיה ידוע כי היא עוסקת בכתיבה. הרוב המכריע של כתביה נערכו והוצאו לאור בידי בעלה.

כסופרת ביכרה ורנהגן את הסוגות [סוּגָה, או זַ'אנֶר, בא לציין הבחנה פנימית מסורתית בתוך כל סוג אמנות לתת-קבוצות וזרמים] של יומנים ומכתבים. בכך היא טיפוסית לספרות הנשים שפרחה במאה ה-19, בה בלטו לרוב צורות ספרותיות קטנות ואינטימיות. ליצירתה נודעה חשיבות לא רק בשל התיעוד של תהליכים היסטוריים ותרבותיים, אלא בגלל סגנונה המבריק ואופק-ראייתה הפוליטי.

רחל ורנהגן, נפטרה בברלין בשנת 1833, והיא קבורה בבית הקברות של השילוש בקרויצברג.

יחסיה עם היהדות

עמוס אילון [היה סופר ועיתונאי ישראלי ובינלאומי, היה חבר מערכת בעיתון "הארץ"] בספרו - רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743-1933, מספר: "רחל תעבה את רקעה היהודי והייתה תמיד משוכנעת שרקע זה הרעיל את חייה. במשך מרבית חייה הבוגרים היא הייתה מה שאנו מכנים כיום בעלת שנאה עצמית. תשוקתה הגדולה ביותר הייתה לשחרר את עצמה מצילו של עברה; כיוון שהיא הייתה סבורה, כדבריה, שצל זה "דוחף אותה אל מחוץ לעולם", מכיוון שכך הייתה נחושה לברוח מצל זה. היא מעולם לא הצליחה בכך. בשנת 1810, היא החליפה את שם משפחתה לרוברט".

הנרייטה הרץ - סופרת יהודייה גרמנייה מומרת - המאה ה-19

הנרייטה הרץ נולדה בשם הנרייטה דה-למוס בשנת 1764 בברלין, למשפחת רופאים מאנוסי פורטוגל. היא קיבלה חינוך במגוון שפות.

אביה בנימין דה-למוס היה מנהל בית החולים היהודי בברלין, ואמה הייתה אסתר לבית דה שרלוויל.

בשנת 1776, בגיל 12, אירסוה הוריה לרופא המבוגר ממנה, מרקוס הרץ וכעבור שנתיים נישאה לו.

הנרייטה הייתה חברתה הקרובה של דורותיאה מנדלסון, בתו של משה מנדלסון.

ההישג הבולט של הנרייטה, בתולדות הספרות, היה בניהול אחד מן הסלונים הספרותיים החשובים ביותר, בין השנים 1780-1803 בגרמניה. סלון זה היה פורץ דרך; בתחילה נהג בעלה לארח אורחים רמי מעלה מתחומי הפוליטיקה והתרבות, בעוד היא מסבה לחדר סמוך עם נשותיהם. חוג נשים זה הקים רשת חברתית "לטיפוח החברות" ועסק בעיקר ביצירות "הסער והפרץ" [שְטוּרְם אוּנְט דְרָאנְג; נקרא בעברית גם "הסער והדחף" שמה של תנועה ספרותית, פילוסופית ואמנותית גרמנית שהתקיימה בין שנות ה-60 וה-80 של המאה ה-18] של יוהאן וולפגנג פון גתה. זו הייתה ראשיתו של "פולחן גתה" בספרות הגרמנית. משני חוגים אלה - של הגברים ושל הנשים - התפתח אחד הסלונים החברתיים המובילים בברלין, שבו הסבו פוליטיקאים, מדענים, אמנים, אנשי רוח ופילוסופים בסביבה חופשית ופתוחה, בלתי תלויה במעמד, שכמוה לא עמדה לרשותם במקום אחר. בין אורחי הסלון היו: האחים אלכסנדר ווילהלם פון הומבולדט, ז'אן פול, רחל ורנהגן (אז עדיין רחל לוין, בעצמה בעלת סלון ספרותי מוביל), פרידריך שלגל פגש בסלון את דורותיאה פייט, שהייתה אחר כך לאשתו.

זרמים ספרותיים שונים ורעיונות מכל חוגי החברה נפגשו בסלון בצורה מפרה וברוח עידן הנאורות [כינוי לתנועה אינטלקטואלית באירופה, ששמה לעצמה למטרה לבסס מוסר, אסתטיקה וידע הנשענים על רציונליות והנחת יסוד לוגוצנטריות (הנחה המקובלת בתורת הספרות, כי ישנה "אמת" בלתי תלויה הקודמת לייצוגה באמצעות השפה או הלשון, ואמת ומציאות זו, מתקיימים למעשה, מחוץ לגורם השפה)]. הקשרים החברתיים שנרקמו בין מלומדים גרמנים וצרפתים, בין אמנים ומדענים, תרמו להתפתחותה התרבותית של ברלין ושל פרוסיה.

עם מות בעלה בשנת 1803, נאלצה הנרייטה לצמצם את פעילותה ולהתחבר למעגלים ספרותיים וחברתיים אחרים, למשל זה של רחל ורנהגן.

החל משנת 1813, הקדישה עצמה לחינוך של ילדים עניים, אך תהילתה כבעלת הסלון הספרותי דבקה בה.

בשנת 1817, המירה את דתה לנצרות פרוטסטנטית, כיהודים משכילים רבים אחרים באותה תקופה.

הנרייטה הרץ, נפטרה בשנת 1847, וקבורה בבית העלמין השני של קהילת הקתדרלה הגרמנית וקתדרלת ירושלים בקרויצברג.

פאני מנדלסון - פסנתרנית ומלחינה גרמנייה ממוצא יהודי

פאני צצילי מנדלסון חייתה בין השנים 1805-1847.

לאחר נישואיה הייתה ידועה כ-פאני הנזל, הייתה פסנתרנית ומלחינה גרמנייה ממוצא יהודי ואחותו של פליקס מנדלסון [פליקס לודוויג פליקס מנדלסון-ברתולדי היה מלחין גרמני, יהודי מומר]; שניהם היו נכדיו של הפילוסוף היהודי משה מנדלסון.

בחייה הלחינה מעל 460 יצירות.

פאני מנדלסון נולדה בהמבורג בשם פאני צפורה מנדלסון והייתה הבכורה מתוך ארבעה אחים. משפחתה הייתה משפחה יהודית מתבוללת ובעלת ייחוס משני הצדדים: אביה, אברהם, היה בנו של משה מנדלסון פילוסוף יהודי. אביה שינה מאוחר יותר את שם המשפחה למנדלסון-ברתולדי. אמה, לאה לבין סלומון, הייתה נכדתו של היזם דניאל איציג [בנקאי וסוחר יהודי גרמני, יהודי החצר של פרידריך הגדול ושל פרידריך וילהלם השני מלכי פרוסיה, מראשי הקהילה היהודית בברלין] והייתה מוזיקאית חובבת ברמה גבוהה. אמה של מנדלסון העבירה לה את שיעורי הפסנתר הראשונים שלה. בגיל 13 מנדלסון יכלה לנגן בעל-פה את כל קטעי הפרלוד מתוך הפסנתר המושווה [אחת מיצירות המופת החשובות ביותר של יוהאן סבסטיאן באך] של באך. היא ביצעה אותם לכבוד יום הולדתו של אביה בשנת 1818.

פאני מנדלסון נהנתה מחינוך וטיפוח מוזיקלי כאחיה פליקס. בפאני, בדומה לאחיה, התגלו כישרונות מוזיקליים עילאיים כבר כילדה, והיא החלה להלחין מוזיקה. היא ואחיה חלקו יחדיו מספר מורים, בכללם קרל פרידריך צלטר [מלחין, מנצח ומורה גרמני], אשר הדריך אותם כיצד להלחין החל משנת 1819. אורחים בני ביתם של המנדלסונים, בכללם איגנץ מושלס [מלחין ופסנתרן וירטואוז יהודי-בוהמי] וסר ג'ורג' סמארט, התרשמו עמוקות משני האחים במידה שווה. ייתכן כי הושפעה משתי הדודות מדרגה שנייה שלה, פאני פון ארנשטיין ושרה לוי, אשר שתיהן היו חובבות מוזיקה.

פאני פון ארנשטיין הייתה פטרונית [בעלת הון המפנה חלק ממשאביה לתמיכה באמנות ללא קבלת תמורה ישירה] של סלון ספרותי [מונח זה מתייחס להתכנסות של אינטלקטואלים, בעיקר סביב נשות חברה חזקות, לדיון מפרה בנושאים ספרותיים ופילוסופיים. סלונים מסוג זה שגשגו בתקופת ההשכלה במאות ה-17 וה-18 בצרפת ובגרמניה], ושרה לוי הייתה נגנית כלי מקלדת (פסנתר, צ'מבלו ועוד).

פאני מנדלסון הוגבלה בשל הגישה ששררה בעת ההיא כלפי נשים, והיו נחלתו גם של אביה, שהיה סבלן, יותר מאשר תומך, של פעילויותיה כמלחינה. אביה כתב לה בשנת 1820 "ייתכן כי מוזיקה תהפוך למשלח ידו (התכוון לבנו פליקס אחיה), בעוד שלך אפשרי הדבר ועליו להיות כקישוט גרידא". מאידך, אחיה תמך בה, כמלחין וכמבצע, אמנם בזהירות (לדבריו מסיבות משפחתיות) בפרסום עבודותיה תחת שמה שלה. בכל אופן, הוא ארגן שמספר שירים שהלחינה יצאו לאור תחת שמו שלו. בתמורה, פאני מנדלסון סייעה לאחיה בביקורת בונה של יצירותיו.

בשנת 1829, לאחר תקופת חיזור של שנים מספר, נישאה מנדלסון לצייר וילהלם הנזל, אשר תמך בהיותה מלחינה. לבסוף, עבודותיה נוגנו לעתים קרובות לצד אלו של אחיה בבית המשפחה בברלין בקונצרטים שנערכו שם. בשנת 1838, נערכה הופעת הבכורה שלה כשהיא ניגנה את יצירתו של אחיה "הקונצ'רטו לפסנתר מס'1".

בשנת 1846, החלה לקבל הזמנות ממו"לים.

בשנת 1847, פאני מנדלסון-הנזל נפטרה בברלין כתוצאה מסיבוכים של שבץ שבו לקתה בעודה מבצעת את אחת מהאורטוריות [אורטוריה-יצירה גדולה למקהלה, זמרים סולנים ותזמורת. בניגוד לאופרה, המבוססת על עלילות גיבורים, מיתוסים שונים, ענייני אהבה, תככים ומאבקי כוח, האורטוריה המוקדמת התבססה על סיפורים מהתנ"ך ומהברית החדשה. עלילות האורטוריה נכתבו כך שיתאימו לביצוע כנסייתי בחגים הנוצריים] של אחיה, "ליל הוואלפורגיס הראשון".

מותה הפתאומי קטע באיבה את הקריירה המוזיקלית שלה. אחיה, אשר היה שבור ממותה, חיבר יצירה לזכרה רביעיית המיתרים ב-פה מינור - אופוס 80, יצירה מלאה ברגשות סוערים ועצב. הוא מת פחות מחצי שנה לאחר מותה, גם הוא מאותה סיבה. כמו כן, בעלה חדל לצייר לאחר מותה.

בשנים האחרונות נודעה המוזיקה שלה תודות למספר קונצרטים שנערכו ויצאו כדיסקים. המוניטין שלה קודם גם ע"י חקר היצירתיות המוזיקלית הנשית, שהיא אחת מהדוגמאות הבודדות שלה מן המאה ה-19 אשר תועדו בצורה מספקת.